גם אם נראה כמתפורר חיוני להיאחז בטוב שבתוכנו

גם אני כמוכם, קצת באלם, עוקבת באדיקות אחרי המתרחש.. ומתקשה להגיד לכם שלום מה שלומכם? אבל אני קוראת את פעימות ליבכם..

אז הנה כבר התפורר משהו מעלינו, מתוכנו, התפורר היטב, ויש אולי תחושה של מפולת, ואין ספק גדול הוא הכאב.

אך אחרי שלוקחים נשימה עמוקה..(כבר לקחתם אותה היום? במהלך השבוע? נשימה טבעית כזאת שלא נושאת את כל הנטל  והכובד עליכם?) יכולה לבוא ידיעה טובה, גם אם חרישית ועדינה..

הרקמה שבינינו, חווה ייסורים, קרעים, איבוד צורה, אפילו רקמת השלד בסכנה.. וזה מפחיד.. גדולה הסערה.

בשנה האחרונה טיילתי קצת בעולם, ובכל מקום חיפשתי בית כנסת.. את הרובע היהודי. עכשיו אני כותבת לכם מרומא, יש שם בית כנסת גדול ומפואר היחידי שנשאר מתקופת הגטו ברומא,(תקופה של 300 שנה).גם ברומא וגם במרוקו, מצלמות אבטחה ושוטרים שומרים על המקום, הכניסה לבית הכנסת ברומא, באה אחרי בדיקה ביטחונית כמו בנתב"ג.

מישהו שומר על יסודות הקיום שלנו שם, אחרי שחיינו בגטאות, אסרו עלינו סוגים שונים של איסורים בתחום חופש התנועה וחופש כלכלי ורוחני. והיום אנחנו כלואים בתוך גטאות בינינו. מי ישמור עלינו מעצמנו?  ומה אנחנו מוכנים לעשות על מנת למתן את הסערות, ולכבד את היות כולנו כאן בזכות.

לכולנו יש מה לעשות עם זה.. והעשייה שאני רואה כאפשרית כרגע, היא תודעתית ואנרגטית. אם כל אחד ייטיב עם עצמו, עם ההוויה שלו, ימצא את המרכז המהותי שלו.. כך ייתן טוב גם לאחרים. כי אומר לכם את האמת, לדעתי אנשים השוטפים אותנו במילים אלימות ובאושות, מוותרים לתת טוב מעצמם גם לבני ביתם, הם בסחרור מטורף של הצתת והריסת האחר.. ולא משנה מאיזה כיוון באה האש. האמת.. שאם היינו בגלות וזרים היו אומרים את מה שאנו אומרים זה על זה בלי בושה.. היו מגדירים את זה כאנטישמיות לכל דבר.

במשך התקופה הלא פשוטה הזו, ובכלל.. אני אשלח מסרים מאנשים גדולים ממני, אמשיך להקליט הרפיות, ודמיון מודרך כדי להקל ולהחזיר לנו את כוחותינו.

אנחנו כאן ביחד נחזק את עצמנו, ניטיב עם ליבנו, כדי שיוכל לשאת את החוויה הזאת בתוכנו. נהיה יותר מודעים, אכפתיים מכבדים אוהבים, נתחיל בעצמנו תחילה.


להרפיות הקיימות כבר בערוץ היוטיוב לחצו כאן

נכתב באהבה

גילה