חורף-התבוננות פנימית.

החורף כמו עוטף אותנו פנימה, קיפולים דקים של התבוננות פנימית,
את כבר אישה שיש לה רקע, שובל של עשייה קשרים חיבורים פרידות,
התפכחויות, חיוכים ועומקים. לפעמים אנו חסרות סבלנות כלפי הצורך להתכרבל בתוך הבועה הפנימית, ההתכנסות.. על פניו אנו חושבות לעיתים שזה בזבוז זמן, לעיתים בעונה הזאת, ננוע חסרות סבלנות בתוך מערבולת שאין לה מוצא (כביכול).
השערים עדיין אינם פתוחים, כי רק אור גדול יוכל לפתוח אותם..
אנו כל כך רוצות להיראות ולהישמע במיטבנו, וכמה שיותר מהר, אנחנו לא בטוחות שזמן בו משתהות, יש בו משהו מבורך. אנחנו אומרות לעצמנו שאנחנו ראויות (רק) כשיש משהו מוחשי שהתבצע, כשאנחנו פועלות..
החורף גם גיליתי שאני חסרת סבלנות כלפי אנשים המגיעים לתת לי שירות. שמעתי את קולם מדקלם לי את אותו הדבר ששמעתי מאנשים מאוד מקצועיים, חוזרים על כללים של הצלחה, הצלחה שהיא ריקה בעיני, סיפור מסגרת בלי נשמה. אנשים מספרים לי את חוכמת השיווק להמונים, ואני מרגישה שאני מתרחקת מהלב שלי, מאמונתי הפנימית. אז בסופו של דבר ויתרתי עליהם. על היותם מאיצים אותי לפעול באופן העוקר אותי מנשמתי, וניצלתי.
וגם בבית הייתה סערה, מתקרבים אנחנו, או מתרחקים, מעמיקים או משטיחים, מסתפקים או תובעים יותר. בלבול עצום, וטריקת מילים, ולב שטוף בציפייה וכאב. והכל כמוס, מסתחרר מאחורי הגשמים והרעמים, מבקש להינצל, להיטהר להיגאל..
החורף מרשה לנו להתבונן לנקות מעלינו את כל הרעש והרשרושים. זה כואב, מפחיד, כי שום דבר לא מבטיח שבאביב משהו מאתנו יצוץ ויבשיל לכדי פרי. אבל הבטחתי לעצמי להתכסות, ליהנות מחום הגוף הנאסף מתחת לשמיכת פוך, והקמין המלטף ולוחש ברכה. מגיע לנו לנוח , להיטיב עם היותנו כפי שאנו, להיזכר מי ומה אנחנו, כשאנחנו עם עצמנו. זה זמן לאתר את הכוח האותנטי שלנו ובתוכנו, לתכנן את הצעדים הבאים, לדייק את צעדנו לקראת האביב, כי השערים נפתחים בזכות אור גדול. והאור הזה גר בפנים.
נכתב באהבה
גילה