המסע שלי לגילוי ועיבוד המודל: הרקמה שבינינו..


ראשית אומר לא כולם חייבים להתחבר, להבין, את הדיאלוג  וההקשר  שאני עושה בין רקמת החיבור בגוף האדם , למערכות יחסים. בשבילי ובן זוגי זה היה גילוי מאוד משמעותי ובעל ערך.. ולעוד רבים שקראו את הספר והקשיבו להרצאה שאני מעבירה בדרך כלל עם בן זוגי. גם אם אני משחררת אתכם מלהסכים לקבל את המודל שאני מציגה, מזמינה אתכם , אם אתם כבר כאן להקשיב..

 אז ככה. הכול התחיל ברגע משבר חריף ביני ובין בעלי, חשבתי ברגע הכעס והכאב הגדולים שנשאתי באותו ערב, שהחיים המשותפים שלנו עומדים להסתיים.. אני חושבת שיש לי יכולות הכלה גדולים, אך נראה היה שאני כבר לא יכולה לשאת את המשא והמסע המשותף הזה..

אני אקצר את שאירע באותו ערב.. רק אומר שעמד מולי אדם שלא ויתר וביקש התייחסות, למרות שזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות..

אני עושה כאן עצירה ברצף על מנת ללמוד משהו על מה שהתאפשר אחר כך להתגלות..

בדרך כלל בשעת כעס, ביקשתי להשאיר אותי לבד, אהבתי וידעתי להירגע בכוחות עצמי ואחר כך הייתי חוזרת לשגרת המטלות והחיים .. עד אותו ערב, האיש שאיתי השתדל לכבד את זה, גם אם זה היה קשה לו להמתין. הבעת רגשות בכלל ורגשות קשים בפרט, היו זרים לו..

השינוי התרחש כשהוא נשאר איתן מולי (עכשיו אני אומרת שהוא לא ויתר, נישאר איתן ויש לכך קונוטציה חיובית, אך אז כעסתי מאוד וראיתי בכך עקשנות וחוסר הקשבה והיענות לצרכים שלי. לתפישה שלנו את מה שקורה, לפרשנות שלנו לאירועים יש השפעה מכרעת על איכות חיינו). הדבר הנוסף שההישארות שלו גרמה לי בסופו של דבר להביט בו, בפניו בעיניו, בהבעה שלו.. עדיין יכולתי להישאר בכעס ולמחוק את מה שראיתי כהרף עין, אבל אז בכל זאת התעכבתי, והערבוב הזה של כאב שחשתי, והבעת פניו המבקשת קרבה והבנה, העלו אצלי את השאלה: מה מחבר אותי לאיש הזה? אם הייתי נשארת בכעס בלבד, הייתי כנראה אומרת.. כלום.. הגיע הזמן לחתוך.. לסיים לחזור לעצמי להגן על עצמי וכו'

 אבל במקום זה, מצאתי הרבה קווים דקים מוארים ורכים שנכחו במרחב בינינו, והיו מעין רקמה, והם, בסופו של יום, הרחיבו את הלב, והיו מעין עדות חיה שיש חיים ועוצמה לכל מה שלא נראה ולא נלקח בחשבון. לרגע קטן יכולתי לבחור להישאר בכאב ובצער או לבחור את הדבר החדש הזה, הייתי בפרשת דרכים ומהמקום שחשבתי כבר שאין מוצא,  מצאתי רקמה, רקמת חיבור בינינו.. ובחרתי בה.

אם אתם חושבים שזו הייתה בחירה קלה אז אתם טועים. אולי אתם תופשים את זה כבחירת דרך קלה.. והגילוי כאילו מספיק כדי שהחיים שלנו יהיו טובים.. אז אתם טועים. זו בחירת דרך, שבה אנחנו צריכים ליצור את החוטים האלה בינינו עוד ועוד, ולבחור ביחד בשותפות כל עם מחדש.. בהרבה מובנים בחירה בטוב (ולחילופין אושר) אינה חירה קלה או מובנית מאליה.

 נכתב באהבה

גילה