נשים בשכונה לימדו אותי - 1

כל פעם שתראו את התמונה המצורפת הזו לפוסט שלי תדעו שאני הולכת לדבר על הנשים ההן שהגיעו במקרה שלי מתימן, שלא בחרו את בני זוגן, שלא ידעו לקרוא ולכתוב, והן חקוקות בליבי באהבה אינסופית. לפעמים דווקא בהיעדרן הן נוכחות כל כך. אני אעלה כאן כמה פוסטים ,כל פעם תהיה איכות אחרת שלמדתי מהן. כן גם מהגברים אפשר ללמוד כמה דברים, אבל בחוויה העמוקה שלי הנשים היו מן הסתם קרובות יותר ופתוחות יותר אליי, והגברים היו יותר ברקע.הם כמובן ידעו לקרוא (גם עם ספר הפוך) קראו בכתבי הקודש בעיקר, עבדו עבודות כפיים, מחוייבים מאוד לפרנסת הבית, והיתה בם אמונה דתית חזקה בקיומו של האלוהים.

אז נחזור לנשים, הפעם בהיבט הקהילתי.

דלתות פתוחות, ימי שישי, מחליפות מטעמים ביניהן כל אחת טובה יותר במשהו,  או יש משהו ייחודי באוכל שהיא מכינה. לחוח, חילבה, צלוף (פיתה תימנית). וגם השכנה הפולניה שאנו אוהבים משתתפת בחגיגה, היא נותנת לנו תפוחי עץ אפויים מהתנור שלמדנו לאהוב, תמורת לחוח חם מהתנור.

בשבת הן תשבנה יחד כשהגברים ילכו לבית הכנסת למנחה, ויעדכנו בכל הקורה להן ולסביבתן, יעבירו מידע, יביעו את דעתן. יציעו עזרה .אז בלי מדורת השבט, (שבת זה היום היחידי שהרשו לעצמן להתלכד לפגישה), אבל עם  תה או קפה שחור של שבת (המים תמיד פושרים)

הן היו מסוגלות לשתיקות, אם באו כשנגמרו הדיווחים.

פעמיים חברה של אמי מתוך עירנות למצבה הבריאותי והצילה אותה ממות,כמו נינג'ה,פרצה את תריסי הבית כשלא השיבה לה לטלפון. והשיבה את נפשה בסוכריות, כך ליבה ורוחה חזרו לחיים. "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר"-  מילים של אהוד מנור על בנימינה.זו היתה תקופה שבה היה קצב אחר, והיו חיי קהילה פעילים, לא של מתנ"ס אלא של מעורבות איכפתיות דאגה והשתתפות בשמחות. מיותר לציין כמה מחקרים מדברים על תרומת חיי הקהילה לחיים בריאים יותר ואף לאושר.

ואני תמיד אוהבת לצטט את אסתר פרל- שהיא מטפלת משפחתית וזוגית בעלת שם עולמי שאמרה: היום אנחנו מבקשים מבני זוגנו את מה שפעם קהילה שלימה היתה מספקת.

אז שמחה שזכיתי לחוות אנשים שהכירו את האנשים סביבם בקוטר די נרחב של כמה רחובות,שהגדרות לא היו גבוהים כדי שאפשר יהיה לשוחח, להושיט יד, להיות ער וקשוב למשהו אחר, הרבה יותר רחב וגדול מד' אמות.

נכתב באהבה

גילה