שעת רצון, גילה בלפר

מגזין ברנז'ה , ספטמבר 2017.

חודש אלול הוא חודש המסיים את השנה העברית ומקדם אותנו לעבר השנה החדשה. במסורת היהודית של עדות המזרח מתייחסים אליו כאל חודש של חשבון נפש, מבקשים סליחה ומחילה, ישנן תפילות מיוחדות פיוטים (עדות אשכנז אומרים סליחות בעשרת ימי תשובה).

יש התרגשות התכונה של האנשים הבאים להתפלל באשמורת, בזמן המיוחד הזה שהוא לא נוח, אבל מעיד על מאמץ, ועל השקעה שהיא מעבר לאמירת התפילות עצמן. התפילות והפיוטים באים לרכך, המתפלל מגיע עם כוונה בלב, הוא מכין את עצמו, להתעורר מוקדם בבוקר או להישאר ער עד אחרי חצות, הוא לא מבקש את זה בתוך השגרה כמשהו אגבי. זה נאמר בנוסף. כשאדם מכין את עצמו לקראת הבקשה, הוא לא מבקש את זה באופן שרירותי הוא צריך לאווירה מיוחדת לשעת רצון פנימית, לסליחה ומחילה פנימה, ממקום מרוכך..כך שתהיה הלימה בין בקשת הסליחה ובין הכוונה והמוכנות הפנימית שלו, כדי שבקשתו באמת תשמע, זה לא מספיק שזו שעת רצון.

כשמשתמשים בביטוי "עת רצון", מתכוונים לזמן שבו שערי תפילה פתוחים, והקדוש ברוך הוא נענה ברצון לתפילה הנישאת אליו. מקור הביטוי הוא בנביא ישעיהו פרק מ"ט פסוק ח': "כֹּה אָמַר יְהוה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ."

ומה אפשר ללמוד מהכלל,  על שעת רצון במערכות יחסים בינינו?

עת רצון: על פי מילון מילוג הוא זמן של מילוי הבקשות והרצונות של הזולת מתוך התחשבות, הקשבה ומחילה.  אבל אחד הדברים החסרים לי כאן במשוואה זה ההכנה הפנימית והחיצונית, האנשים הבאים להתפלל באשמורת, מגיעים בזמן מיוחד, התפילות והפיוטים באים לרכך, המתפלל מגיע עם כוונה בלב, הוא מכין את עצמו, להתעורר מוקדם בבוקר או להישאר ער עד אחרי חצות, זה לא קורה בתוך שגרת חייו כמשהו אגבי. גם אנחנו, כשאנו רוצים לבקש סליחה ממישהו, יש מקום ליצור אוירה מיוחדת, זמן המקובל על שני הצדדים, כדי שגם מי שמקבל את הסליחה יוכל להקשיב באמת ולהכיל.

לצורך כך חשוב לעצור את הדיבור הפנימי האוטומטי ולהפנות פנים לעבר האדם אתו אנחנו מבקשים לקדם את הקשר. לעבור מכשול, לעשות תיקון. אנחנו בצלמו. לתת לאיכויות האלה של חסד, חמלה ורחמים, מקום בתוכנו, עבור עצמנו, עבור האנשים החיים סביבנו.

רגעי הפלא האלה יכולים לקרות כאשר אנחנו עוצרים, את הקולות הביקורתיים והשיפוטיים ורואים את האדם מולנו, באנושיותו, במה שמחבר בינינו. רואים אותו בגובה העיניים, בכך שאנחנו לא יותר טובים או פחות מוצלחים, יודעים להעריך את עצמנו מספיק כדי להושיט יד ולראות את הטוב החי גם בצד השני.

אנשים שלאורך זמן שמעתי מהם הטחות אשמה זה בזה: כמה היא מלחיצה, לא נותנת לי מרגוע, דברים צריכים להיות כמו שהיא חושבת אם לא יהיה חשבון היסטורי של כל מה שלא עשיתי טוב, או בעיקר מה לא עשיתי... והיא תגיד, שאינו מתחשב, שהוא אדיש, לא מעורב, לא מסייע בבית, הוא ילדותי ועסוק בעצמו...

ואז כשהם ישבו זה מול זה, וינקו את עצמם מכל אותם קולות ותפישות, כאילו זו הדרך היחידה להסתכל על המציאות. כשיש התבוננות עמוקה וכנה לאדם היושב ממול, אז יכול להגיע הקסם. לפעמים אראה דמעות, לפעמים חיוכים, לפעמים חיבוק אמיץ, לפעמים זיכרון חי של הערכה אמתית לאדם היושב ממול. זה מפגש של חסד וחמלה.

הרבה פעמים קודם, הם הסבירו, אמרו דברים כדי לשכך את הקונפליקטים את הכעס והכאב. אבל כשאומרים את זה בתוך הסערה לא באמת קולטים או מקשיבים, כמו שאין אפשרות שזה נאמר בכוונה עמוקה.

שעת רצון בינינו: מורכבת ממקום, זמן ואיכות שיחה אחרים, מיוחדים שוברי שגרה.

בהצלחה לכולנו

שנה נפלאה