בסופו של דבר

יום ראשון, 26 בפברואר 2016

בסופו של דבר הזמנתי אותו גם לבקר ולהיות נוכח בקול רם בממלכה המקצועית שלי.
הוא בן זוגי האישי כל כך, ואני מביאה אותו, אותנו החוצה לעיני הציבור. רעדתי ביני ובין עצמי, הייתי קצת מבולבלת. מה קרה לגברת העצמאית ההיא שרציתי להיות? מה זו הושטת הידיים הזאת? קחי בעלות על היצירה שלך עד הסוף, תרקדי את מי שאת, תגמגמי את מה שבראת, תעשי משהו אבל תבואי את לבדך, לאיטך, כמו שאת.

ובכל זאת,החלטתי.. החלטה לוגית לשם שינוי. כששקלתי את זה הבאתי בחשבון שאני מגדילה את נקודות החיבור בינינו. תהיתי אם אני לא מסכנת את הקיים. עד שהגענו לעומקה של האהבה החברית, אני הולכת לאתגר אותנו במקום הכמעט יחיד שבו היה לנו חופש תנועה וביטוי אינדבדואלי. האם לא נשחק את עצמנו בעודף של שיתופי פעולה? ואז ברגע לא מודע, כהרף, אולי כל מה שבנינו יתמוטט?

וככה עלו הפחדים, החששות, ההיסוסים, ובכל זאת אמרתי כן. אמרתי כן מהסיבות

המקצועיות: ההרצאות שהעברתי להכרת המודל "הרקמה שבינינו" נגעו למערכות יחסים זוגייות בעיקר, וזו בהחלט נקודת המוצא שלי, המקצועית והאישית, ואם זוגיות, אז יש לו מקום במרחב הזה איתי.
אך בעיקר בגלל הסיבה המקצועית השניה - המודל שלי הוא בינתחומי, אני מקבילה בין רקמת החיבור בגוף האדם, לבין רקמת החיבור האנושית. הוא אמון על הצד הפיזיולוגי, ואני על הבינאישי.
ויש משהו בעצם ההופעה המשותפת בינינו שהיא איזו שהיא אמירה. בענין של לחלוק, לפרגן, לתמוך, להעשיר (שניים זה תמיד יותר מאחד). אנחנו מביאים את עצמנו פשוט כמו שאנחנו, יש לנו מסר והוא מבוסס על הניסיון שלנו, ואנו מאמינים שמי שיקשיב לנו ירוויח יותר בגלל השונות בינינו מחד והיחד שלנו מאידך.

אז כל מה שעלינו לעשות זה להמשיך להטעין את המרחב בינינו באהבה, בנתינה, בעוצמה באיכפתיות, בהערכה, ולהעביר את זה הלאה לעולם. וזאת שרצתה כל כך להביא את עצמה לבדה פינתה מקום למשהו יותר חשוב ממנה עצמה, ואני חושבת שיש בזה עוצמה.